ברצוני לנסות לסכם את החוויה שלי כאן בגאיה על ידי תשובה תחילה על מספר שאלות: כיצד אוכל לתרגם, בצורה פשוטה, את מה שעוסק בפרויקט גאיה טרה למי שלא יודע אותו? מה היה המסע שלי בזמן ההתנדבות שלי? מה היה החלום שלי כשהגעתי לגאיה? מה אני מביא הביתה עכשיו שאני עוזב בקרוב?

אני אתחיל במתן מידע על עצמי קודם.
מעט דברים. היו לי הרבה רעיונות וייצוגים רבים, היעדר חזון ברור של מטרתי כאדם, הרעיון המעורפל של להיות מורה לצרפתית בחו"ל, תואר שני שעדיין צריך להשלים, קצת ניסיון שנצבר בסיוע למהגרים בצרפת, המודעות לכך שהייתי סטודנט מספיק זמן, אולי אפילו - יותר מדי זמן, אבל גם של היותי רקדן או מאלתר, אפילו שם אולי יותר מדי זמן, ולבסוף, המודעות לכך שהייתי, לאורך כל התקופה שלי חיים, אחד אולי הולכת קצת אבודה שתמיד מנסה להחליט באילו רחובות לבחור בין היבשות הדמיוניות האהובות עליה, כלומר, שדרה שהובילה מיד לתחושת זכות ואחריות והאחרת, שדרת ההנאה והחופש. היום אני עדיין נוסע בין שתי השדרות המקבילות הללו.

לאחר מכן הגעתי לגאיה בעזרת כל החוויות המצטברות הללו. בשלב זה של הסיפור שלי יש לי חוויה ESC אז זה היה איכשהו תירוץ בשבילי להמשיך לחקור את עצמי על ידי חוויות מסוג חדש. לכן לא היו לי ציפיות לגבי מה המקום הזה צריך להיות, או מה יכול היה לקרות, להפך, הגעתי לגאיה דווקא עם רשימה משלי של הרגלים, גישות ודפוסים להתבונן, ללמוד ואולי לפרק.

 

 

איך לתרגם בצורה הפשוטה ביותר מה עוסק פרויקט גאיה טרה?

החל מההיסטוריה שלה, גאיה טרה, לפני שהפכה לכפר אקולוגי שבו זורמים המים המתחדשים של נהר סטלה, הייתה כבשן לבנים ולאחר מכן חברת נגרות קלה, הממוקמת בפלאמברצו, אודינה, שסגרה את עסקיה ב-2011 חמש שנים מאוחר יותר, ב. בשנת 2017, הבניין נקנה על ידי דבורה סבאיז, מייסדת הפרויקט מתוך מחשבה ליצור שם קהילה עם המשפט הזה כמוטו: "אור על planet,” פילוסופיה המשמשת כלי רכב לדיירי הפרויקט.
למען האמת, מה שצריך לומר על גאיה בראש ובראשונה הוא שהפרויקט תופס תפקידים רבים ושונים, מ'בית', שכמה תושבים, 6 כרגע, ומתנדבים רבים, בחרו לחיות ולחלוק יחד, ועד מקום בו מתקיימות במקביל פרקטיקות סומטיות, אמנותיות ותקשורתיות, או אפילו פלטפורמה דינמית בה מתקיימים חילופים, אירועים, סדנאות, מגורים או קורסים, בהם כל סוגי האנשים מהרגע שהם שואלים את עצמם את השאלה מה ההשפעה שלה. על הפלנטה יתקבל.
אם אי פעם היה לך רעיון מטורף להתרסק יום אחד מעבר לדלת של גאיה, זה מה שיכול היה לחכות לך: "מגבת הגולו" או "התחת היבש", שהומצאה כדי לא לנצל עוד את העצים בכל מחיר כדי לייצר נייר ; ה"פרווידה", שתהיה התרבות של חיידקים פרוביוטיים באמצעות שימוש בתסיסה, הפותרת בעיות החל מתזונה ועד ניקוי חללים; שירותים יבשים, שתפקידו לאסוף את הצואה והשתן של הקהילה עושה זאת בצורה נפלאה, אבל תהיה גם תוספת, כדי לספק את הסקרנים יותר, של "יער מזון", בוסתן וגן ירק מעובד עם שיטת פוקואוקה לפרמקלצ'ר בין הדברים העיקריים. אז הנה רשימה לא ממצה של סוג הפעילויות שמתקיימות שם.
לכן, הכפר האקולוגי, כדי לגדול, ולהמשיך להמציא את עצמו, מתנסה, נכשל ומתבונן בעצמו, ובמקביל גם חוגג, חוגג או מודה לכל סוג של חוויה או צועד על מה שהם מביאים לו.

 

 

אז מה היה מסע ההתנדבות שלי בגאיה טרה?
כשהגעתי לגאיה טרה בתחילת מאי, סיקרן אותי הרעיון לפגוש את עצמי במגע עם הקשר סביבתי וחברתי חדש בזמן שעמדתי לסיים מחזור לימודים שהיה אמור להסתיים בכתיבת ספר תזה . אפילו הרעיון להתחיל פרויקט שעתיד לערב אותי באיטליה לתקופה ארוכה היה מרגש עבורי. עד ספטמבר, אפוא, זמני התחלק לשני חלקים: החלק הראשון היה לגלות מה היו המקצבים, האפשרויות והפעילויות השונות שהמציאות הזו יכולה להציע, בהן טעמתי חוויות מכל הסוגים, החל מאלתורים כאופה עבור הקהילה, דבר שמעולם לא עשיתי קודם לכן, לזרוע בגינה הטבעית, או אפילו לקדוח קורות עץ לבניית מעונות עתידי, כבר לא כל כך היפותטי; החלק השני של הניסיון שלי היה להכניס זמן המוקדש לכתיבה לתוך משבצות זמן אחרות של היום שלי, מה שהביא להצלחה. סיימתי את לימודיי בספטמבר בצרפת, עשיתי כמה סיורים, פגשתי חברים וכך התגברתי על הפרק הראשון במסע שלי. ESC. מספטמבר ואילך הלחץ של הבחינה חזר על עצמו, לכל רגע שביליתי בגאיה היה פשוט יותר טעם ונראה לי שהרגע הפך מתאים להתחבר יותר ויותר עמוק עם אנשים ומצבים. בהחלט נהניתי מאוד במהלך הזמן שלי לחוות עוד דברים ולא להתייצב בשגרה קבועה.

מה היה החלום שלי כשנכנסתי בדלת של גאיה?
החלום שלי בזמנו, אם אוכל להגדיר זאת כך, היה, ועודנו, להיות מסוגל לאכלס את העולם במודעות רבה יותר לאחריותי כאדם ביחס לנושאים של היום הקשורים ליחס שלנו על כדור הארץ, לכן שואל את עצמי: מה חסר לי? איזו חוויה? איזו דיפלומה? איזו הזדמנות אני מחמיצה לקחת יותר ללב נושאים שקשורים לאנושיות שלי בזמן של היום? כדי לענות על השאלות הללו, בחרתי להתנדב בגאיה טרה.

מה אני לוקח הביתה מהניסיון שלי ESC הגיע לסוף?

בטח כמה רגעים עברו דרךESC תרם למסע שלי נופך של יוצא דופן: אני מאוד אסיר תודה על השתתפותי במפגש RIVE (רשת) ביולי
כפרים אקולוגיים איטלקיים). בזמן שהייתי בגאיה, זכיתי להכיר מציאויות אחרות שהעשירו את התפיסה והתפיסה שלי לגבי מה שיכול או לא יכול להיחשב ככפר אקולוגי:
ב-Meraki, באמיליה רומניה, המקום בו נערך גם ה-RIVE, או ב-Tori Superiore, בליגוריה, הנחשבת לאחת המציאות האקולוגיות הראשונות באיטליה אך גם באירופה. המקומות האלה
הם נתנו לי מושג טוב יותר מה זה יכול להיות אומר במילים ובמעשים להתקדם לקראת השפעה חיובית, אחראית אך גם נעימה על הפלנטה הזו. בנוסף לשתי ההרחבות הללו של החוויה הישירה שלי בגאיה, אני בהחלט לוקח הביתה את התחושה שמשהו חשוב לי בדיוק קרה שם. אולי הגישה למודעות קלה שאני שייך
גם אני איפשהו באופן ספציפי וגם באופן מוחלט, אבל באופן שהוא פחות ופחות מופשט והופך קל יותר להשגה, והתרגול הפעיל של להיות אסיר תודה על מה שיש לי לדעת את הפוטנציאל שיש לכל מחווה קטנה לחשוף את השפע חשה חיבה למה שמקיף אותי.

לבסוף, אני חושב שהגישה שלי עוטפת את המילים של השיר הזה של בן מזוה, המפורסם, אבל מעל הכל בצרפת:

 

המיון הוא שיר

גורל הוא רומן

Avec la Mort pour emblème

Pour que chaque moment compte

 

הגורל הוא שיר

גורל הוא רומן

עם המוות כסמל

כי כל רגע קובע

 

אורור ברגר או ברבור אורי